הסיפור האמיתי של גבעת עמל ב׳

Tuesday, May 27, 2014

מאת ארז רובינשטיין

 

אנחנו חולפים על פני הבתים והשלטים של גבעת עמל מדי יום. אנחנו קוראים כתבות, רואים את הבנייה וגם מדברים עם כמה מהתושבים של הגבעה. אבל עם יד על הלב, עד שלא קראתי את הכתבה של צפריר בשן ב״המקום הכי חם בגיהנום״, לא באמת הבנתי מה הסיפור.

 

לראשונה מישהו עשה לי סדר בבלאגן ותיאר בצורה ברורה ומאוזנת את השתלשלות האירועים מההתחלה ועד היום. הסיפור בקצרה הוא כזה: ב-1947 פליטים משבזי ומנשיה נאלצו לפנות את ביתם והם הועברו במשאיות לג׳מוסין תוך הבטחה שיקבלו דיור חלופי תוך זמן קצר. מנהל מקרקעי ישראל שקם ב-1960 מוכר את הקרקע לחברת דיור במטרה לבנות מאות יחידות דיור אשר 100 מתוכן יועברו לתושבי הגבעה. הקרקע עוברת ידיים, נמכרת לכריש אחד שמוכר לטייקון אחר, הערך שלה עולה, תושבי הגבעה מזקנים וכל הזמן הזה מעמדם לא נקבע כבעלים והם לא נרשמו בטאבו - מה שיגרור בהמשך תביעות פינוי מבני הדור השני והשלישי.

 

הנה קטע מתוך אותה הכתבה:

 

״המשפחות התיישבו בחושות ובאורוות, ואט-אט הפכו אותן לבתים. עד 1952 הם חיו בלי חשמל ומים. את המים היו מביאים מרחוב ויצמן בדליים. רק ב-52', כשהחלה הבנייה של שיכון בבלי, מתחו צינור מים למרכז השכונה וממנו משכה כל משפחה צינור לשימושה הפרטי. באותה תקופה גם חיברו את השכונה לחשמל. תל אביב, שגבולה הצפוני ב-1947 היה רחוב ארלוזורוב, הלכה ועטפה את גבעת עמל.

 

האדמה נותרה בבעלות המדינה. המחזיקה הרשמית בקרקע היתה רשות הפיתוח, אגף באוצר שקיבל לידיו את נכסי הנפקדים (המשפחות הערביות שברחו או גורשו) במרחב העירוני. הנוהל המקובל היה שמי שהתגורר בנכסי הנפקדים זכה לקדימות והנחה ברכישתם, חלק מהתושבים של גבעת עמל פנו למדינה, אך לא קיבלו ממנה תשובות. רשות הפיתוח לא יזמה מצדה כל מהלך להציע לתושבים את המבנים ששוכנו בהם.

 

אולי זה החטא הקדמון -  מעמדם של תושבי הגבעה לא נקבע כבעלים מעולם. הם הוגדרו כ"ברי רשות" (השגיאה במקור. בעברית יש לומר "בני רשות", צ"ב) בנכס. הם לא נרשמו בטאבו כחוכרים ובעלים, וחשוב עוד יותר, הם לא קיבלו את הזכות להוריש את הנכסים שהתגוררו בהם ליורשיהם.״

 

לקריאת הכתבה המלאה של צפריר בשן ב״המקום הכי חם בגיהנום״, לחצו כאן >

 

 

 

 

Please reload

פינת הנוסטלגיה
Please reload

תושבת החודש
Please reload

חיפוש לפי תגיות